טיפול, כפי שאני מבינה אותו, נועד כדי ליצור שינוי בנפש, שינוי שיביא להקלה בסבל. טיפול אינו משנה את העבר, לא בהכרח ישנה את ההווה, כן ישנה את האופן בו חווים אותם (דבר שלעצמו יכול לחולל שינוי גם במציאות).
כדי שזה יתרחש, צריכה הנפש את התנאים להתמסרות, לאומץ להתבוננות פנימה מעבר להגנות, לנכונות לדעת את עצמה. באמת.
לשם כך צריכה הנפש קשר בטוח, מחזיק, יציב, מתמשך ואמין, שבחיקו תוכל לשחק, לגלות את עצמה, להתגלות.
טיפול זה לא תמיד כיף.
או יותר נכון, אם כיף לנו בטיפול, סימן ששום דבר משמעותי לא מתרחש בו. יש בו חלקים של נחמה, הקלה, רגעים בהם מניחים את הראש ועוצמים עיניים, אבל מבלי להיפגש עם הפחדים העמוקים, הקונפליקטים המציקים ורגשי האשמה המייסרים לא יתכן אותו שינוי מיוחל.
הטיפול הפסיכודינמי מאפשר את מצע הגדילה וההתפתחות הזה.
הוא אינו מייעץ, מכוון, נותן כלים או "טיפים". (כל אלה חשובים, אך אינם תורמים לאותו שינוי נפשי ולכן מקומם בחדר אחר). הוא מרחב מזמין לחשיבה בשניים. הוא מרחב מקבל, אמפטי וחף משיפוטיות, כזה שאפשר להרהר בו, לחלום, ואפשר לדבר על ה כ ל מהכל.
המטפל הדינאמי לא יודע יותר אודות המטופל.
הוא רק יודע איך לעזור לו לדעת את עצמו.